הטיפול מתחיל בשלב ראשון של איסוף מידע על הסימפטומים – כל האובססיות והקומפולסיות מהן סובל האדם,  ההיסטוריה של הבעיה, ההימנעויות והטקסים בהם משתמש האדם. 

בהמשך ניתן הסבר מקיף ומפורט לגבי אופי ההפרעה, מה מתחזק ומשמר אותה ומה הולך לקרות בטיפול על מנת להתמודד איתה. בעבר התייחסו להפרעה כאל הפרעת חרדה אולם היום מתגבשת ההבנה שאו סי די דומה יותר להתמכרות: התמכרות לתחושה הטובה והמרגיעה המתעוררת לאחר ביצוע טקס. הבנה זו היא הבסיס לטיפול. 

עלייך להתחיל לנהל רישום קפדני של האובססיות ושל הטקסים, על מנת להגביר את המודעות אליהם ולהתחיל למגר אותם.  אנו רוצים להתעכב על כל טקס על מנת שלא יהיו טקסים שמתרחשים באופן אוטומטי. זוהי הכנה לקראת השלב הבא, בו אנו מתחילים ב"מניעת תגובה": ניסיון למנוע את ביצוע הטקסים ככל הניתן. 

בהמשך הטיפול, עוברים ל"חשיפה" – זהו המרכיב המרכזי ביותר בטיפול. אנו בונים היררכייה של מצבים מפחידים ומדרגים אותם מהקל אל הקשה. משמעות החשיפה היא התמודדות ישירה ומכוונת עם המצב המפחיד, כלומר בטיפול אנו מטפסים לאט לאט במעלה ההיררכייה ויוצרים באופן מכוון סיטואציות "מאיימות" אשר יעוררו את הדחף לביצוע טקס, מבלי לבצע טקס. לדוגמה, אם האדם פוחד מזיהום – ניגע בכוונה בדברים מלוכלכים, בתחילה בדברים שקל יותר לגעת בהם כמו ידיות של דלתות ובהמשך בדברים מאתגרים יותר כמו אסלות שירותים, מבלי לשטוף ידיים או להתנקות בדרך אחרת.

 חזרה שיטתית על פעולה זו תביא להתרגלות – כלומר אם האדם ישאר במצב זה למשך מספיק זמן מבלי לבצע טקס, לאט לאט המצוקה תרד מעצמה, וככל שיבצע יותר חשיפות, כך בהדרגה יפחת הדחף לביצוע הטקסים והמצוקה הנגרמת כתוצאה מהמחשבות.  

בטיפול אנו מתכננים ומבצעים יחד את החשיפות, ויכולים לראות כיצד רמת המצוקה יורדת מפעם לפעם. חשוב לזכור שהחשיפה היא הדרגתית – מתחילים עם דברים קלים ומתקדמים לאט לאט, כך שאין סיבה לחשוש שהטיפול יגרום לסבל רב. למרות שמדובר באתגר הדורש השתתפות פעילה מצד המטופל, אין כאן סבל יוצא דופן ותמיד באחריות המטפל לוודא שרמת המצוקה היא קלה – בינונית בלבד ולא עוברת את הסף שהגדיר המטופל ככזה עמו הוא מעוניין להתמודד. 

ברגע שמתרחשת ירידה בכמות הטקסים בדרך כלל המטופל חווה תחושה טובה ומעצימה של הקלה. ע