באופן טבעי ונורמלי אוכל קשור אצל רובנו עם נחמה. תינוקות אוכלים באמצעות האם המיניקה, ופעולת ההנקה היא רגע של חיבור ואינטימיות בין האם לתינוק. ביחד עם חלב האם התינוק מקבל גם מגע, חום, חיבה, הגנה, התכרבלות בתנוחה עוטפת ומערסלת אשר דומה לתנוחת העובר המוגן ברחם. לפיכך המהלך הטבעי של הדברים הוא שאכילה תהיה מקושרת אצל בני האדם גם עם כל הדברים המנחמים הללו. אנו לומדים להשתמש באוכל כדי למלא עבור עצמנו את אותם צרכים בסיסיים של חום, הגנה או נחמה. זהו דבר נורמלי לחלוטין, אשר מתרחש אצל רוב בני האדם.

 לעיתים האכילה הופכת לדרך ההתמודדות המרכזית של האדם עם קשיי החיים, וזהו כמובן מצב בעייתי. גישות שונות מסבירות אכילה רגשית בדרכים שונות. הגישה הקלאסית, מדברת על צרכים שלא סופקו באופן נאות על ידי ההורים בשנים הראשונות של החיים באופן שיצר קיבעון בשלב התפתחותי מוקדם ולא איפשר למנגנוני הגנה והתמודדות בריאים להתפתח באופן תקין, או לא איפשר למנגנונים של שליטה עצמית להתפתח כיאות. הבעיה בגישה זו היא שאנו רואים בבירור שאכילה רגשית יכולה להופיע גם אצל אנשים שילדותם היתה מאושרת ואשר חייהם היום בסך הכל טובים ונוחים, וחד משמעית אכילה רגשית מופיעה גם אצל אנשים עם יכולות מצוינות של ויסות ושליטה בתחומי חיים אחרים. 

הגישה הקוגניטיבית התנהגותית לעומת זאת, מסבירה אכילה רגשית כסגנון של הימנעות: דרך לברוח ממצבים רגשיים מאיימים. כמו כן גישה זו מדגישה את כוחו של ההרגל והחסך התזונתי בשימור האכילה הרגשית. לפי גישה זו, ייתכן שאירועי חיים מוקדמים הם אלו שהובילו להתפתחות הבעיה, אולם העיסוק בהם הוא לא בהכרח מה שיפתור אותה. אנשים שסובלים מאכילה רגשית כבר כל כך רגילים לפנות לאוכל בזמן מצוקה, שהמאמץ צריך להיות ממוקד בעיקר בשבירת ההרגל ופחות בהבנת העבר. הגישה גם טוענת שהתנזרות ממזון, שלמרבה הצער קורית כמעט תמיד כשעושים דיאטה, היא גורם מזיק שמוביל לבולמוסים ולאכילה רגשית. לכן, הטיפול מתמקד בהעשרת המטופל בדרכים לשאת תחושות לא נעימות מבלי להימנע – מבלי לברוח לאוכל, ובלימוד דרכים בריאות יותר להקל על הכאב והקושי המלווים את החיים, ובמקביל בעריכת שינוי תזונתי שישקיט את תחושת החסך.